לפני שלוש שנים נסעתי עם בת זוגי בדרך בית לחם בירושלים. בפניה שמאלה לרחוב התנופה זינק עלינו שוטר. "לא נתת זכות קדימה להולך רגל במעבר חציה!" הוא נבח. גם בת זוגי וגם אני לא ראינו שום הולך רגל, והיה לנו חשש כבד שהשוטר ממלא מכסת דו"חות יומית על חשבוננו. התרגזתי וביקשתי להשפט; בית המשפט – שנותן אמון אוטומטי בעדותו של השוטר כאיש חוק – שכנע אותי לקבל פשרה. הקנס הומר בתרומה ל"יד שרה", ללא הרשעה. אני נותרתי עם תחושה חמוצה, ואמון אפסי במשטרת התנועה.
לפני שבוע חנתה תושבת תל אביב בחניה חוקית ברחוב. הגיעו עובדי עיריית תל אביב, וצבעו את החניה בסימון נכים. כעבור זמן מה, עברה פקחית חניה, קנסה את הרכב החונה וגררה אותו למגרש העירוני. הנהגת חויבה – על לא עוול בכפה, כזכור – בכאלף שקלים. ועכשיו לך תשכנע מישהו שחנית בכחול לבן, שהפך במטה קסם לחניית נכים.
שני הסיפורים נגמרו באופן שונה לגמרי. המפגש שלי עם השוטר לא היה מתועד. לתל אביבית היה מזל גדול יותר: מצלמת אבטחה עירונית צילמה את האירוע המקומם. הסרטון הופץ עשרות אלפי פעמים בפייסבוק, פורסם באתרי החדשות, שודר במהדורות החדשות של הערב ונכנס לפנתאון הממים. עיריית תל אביב התנצלה, וכנראה תפצה את הנהגת. ברור כשמש שלולא נוכחותה של מצלמת האבטחה, הנהגת היתה משלמת את הקנס, כפי שאני שילמתי. הייתי מוכן לתת הרבה בשביל מצלמת אבטחה שתצלם את אותו השוטר, באמצע רחוב ריק, קונס אותי על אי מתן זכות קדימה להולך רגל וירטואלי.
אנחנו רגילים לדון במצלמות אבטחה ברחוב משני היבטים: פרטיות מול אכיפת חוק. יש למצלמות הללו היבט חשוב נוסף, והוא הגנת הפרט מפני שרירות הרשויות. כמה פעמים שמעתם על שוטרים שמשקרים בדיווחים, על עיכובים וחיפושים לא חוקיים בירושלים ועל מקרי אלימות וסאדיזם של שוטרים מופרעים? לאזרח מן השורה, שהותקף על ידי שוטר, יש סיכוי נמוך לקבל משפט צדק. בהעדר ראיה מוחשית, מצולמת, שהשוטר תקף את האזרח התיק ייסגר מחוסר ראיות. במקרים רבים כאלה השוטר האלים מגיב בתלונה נגדית של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, ומסבך את האזרח בתיק פלילי ארוך. מתוך דו"ח מבקר המדינה:
מח"ש מסרה בתשובתה למשרד מבקר המדינה, שככלל, אם בחקירת תלונות על שימוש בכוח שלא כדין מדובר בגרסת המתלונן לעומת גרסת השוטר, ואין ראיות נוספות שיש בהן כדי להכריע בין הגרסאות, ייסגר תיק החקירה בעילה של חוסר ראיות מספיקות, משום שבנסיבות אלה הסיכויים שהשוטר יורשע במשפט פלילי הם נמוכים.
במקרה של מילה נגד מילה, אזרח נגד שוטר, האזרח תמיד מפסיד. תלונתו אפילו לא תגיע לכדי חקירה. במקרים של בני אדם חלשים יותר – עובדים זרים, נערות שהדרדרו לזנות, אנשים עם עבר פלילי, או אישה שהשוטר מלווה אותה למקלט לנשים מוכות – המצב גרוע יותר.
אפשר להרחיב את הדיון מעבר לנושא המוכר של אלימות שוטרים. המשטרה מצויה בחוסר כרוני בכוח אדם, משהו בין פי שלושה לפי חמישה פחות מהמקובל במדינות המערב. חלק ניכר ממצבת מכח האדם המשטרתי מוקדש לשטחים (מג"ב), צעיר מדי (שח"מ), ישיש מדי (המשמר האזרחי) או משרדי מדי. בסוף, בשטח, יש מספר זעום של ניידות סיור שצריכות לטפל בכל סוגי הפשיעה – מרעש אחרי אחת עשרה ועד אונס. הניידות הללו לא מסוגלות לטפל בכל התלונות, ומהערכת מכריחה את השוטר לשקר: לדווח על הגעה לאירוע וטיפול בו, כשבעצם הניידת מטפלת באירוע אחר בקצה השני של העיר. זה התפוצץ ברצח גדי ויכמן בבאר שבע, אבל זו מציאות יומיומית: שוטרים נאלצים לדווח שקר מדי יום כדי לעמוד בדרישות הבלתי אפשריות שמוצבות בפניהם.
אחד הפתרונות היעילים לנושא הזה הוא תיעוד מצולם. תיאורטית, תמיד היה אפשר להתלונן נגד שוטר שחנה לא כחוק. בפועל, זה כמעט לא קרה, וההכחשה של השוטר הכריעה את עדותו של האזרח. אבל השילוב היעיל של מצלמה בסלולארי ופייסבוק הכריחו את המשטרה לשנות גישה. המשטרה מטפלת בחומרה בתלונות פייסבוק על חנייה בריונית בגלל שלאזרח יש פתאום כוח: הוא יכול להביא בקלות ראיה מצולמת לעבריינות המשטרתית.
אנחנו, האזרחים, צריכים להפוך את הגישה כלפי המצלמות. הן לא רק כלי שבעזרתו המשטרה מפקחת עלינו, אלא כלי שלנו לפיקוח על המשטרה. במקום להלחם בהצבתן בערים, אנחנו צריכים להלחם על הזכות לגישה אל החומר המצולם. אנחנו צריכים לדרוש שכל משך המפגש של האזרח עם השוטר – מרגע המעצר או החיפוש ועד השחרור ממנו – יצולם ויונגש לאזרח. אנחנו צריכים לקבל את נתוני הGPS של הניידות, כדי לדעת איפה הניידות מסיירות, והאם הן באמת הגיעו לאן שדווח. אני לא נגד משטרה ולא נגד שוטרים. רובם הגדול עושה עבודה מדהימה, בתנאים בלתי אפשריים ובשכר מעליב. אבל יש במשטרה מיעוט אלים ומופרע שמנצל לרעה את הכח שהפקדנו בידיו, ויש במשטרה תרבות רקובה של דיווחי שקר שצריך לעקור מן השורש. מצלמות הרחוב הן הכלי האזרחי היעיל ביותר להלחם בתופעות הללו, וכדאי לנו לאמץ אותו במקום להלחם בו.
קישורים:
